בלי עין הרע

על סקרנות, כעס ומכשפה.

טור-סיפור

---

שישי אחה"צ, שלהי אוקטובר. אני והבוסית שלי דאז נוסעות לסבב משלוחי פרחים אחרון שעתיים לפני כניסת שבת. נוסעות שותקות ומעשנות. "רדי, זה איפה שהוא כאן", אני מרימה את הראש ומזהה שאנחנו בשכונת בתי אונגרין, מרחק פסיעה מהעתיקה. "אולי תרדי את?" אני מנסה את מזלי. "נו" היא משיבה קצרה מהרגיל. בין הבתים שהם טלאי על טלאי על שאריות סוכה, השתדלתי לא לבזבז יותר מדי זמן ברחוב עם הג'ינס הקרוע שלי.

כשאני חוזרת אל הרכב, רגע לפני שיוצאות מהשכונה, היא מסמנת עם הראש לכיוון בית בצד הכביש ואומרת לי בחצי מהקול הרגיל שלה (או שאולי זה היה לעצמה?): "פה גרה מכשפה".

חזרה אל העתיד, אמצע דצמבר. אני יוצאת לטיול במאה שערים כדי לשחק ב"אוריה כתבנו מהשטח". חולפת ליד "מגדניית הלמן" הוותיקה והטובה, מתעדכנת בחדשות השעה מן הפשקווילים (עד כמה שהיידיש שלי מאפשר לי) אז, קצת לפני שאני ממצה- אני מסמסת לחבר שלמד בילדותו באחת הישיבות בשכונה ששמן מסתיים בויץ': " תגיד, שמעת על מכשפה שגרה כאן בסביבה?" הוא מקליט בתגובה הודעה מהוססת על זיכרון עבר מעורפל, זורק לי שם, ואני עושה כמצווה וכדרוש בתורה- מגגלת את שמה. מעלה באוב ( בפועל: בפורום של "בחדרי חרדים") "הרבנית לורי מסירה עין הרע", מתקשרת לטלפון הקווי שנכתב ליד השם, ובודקת את הכתובת שקיבלתי ביחס לאותה נסיעה מעושנת ברכב מלא פרחים, בינגו.

במכנסיים רחבים וללא קרעים הפעם, אני מגיעה אליה בעשר בבוקר שלמחרת. בכניסה צידית אל חצר סגורה, עומד כלוב גדול עם תוכי שמקבל את פניי ב"בוקר טוב". את הדלת פותחת אישה כבת שישים, זריזה ועניינית ואומדת אותי במבט אחד כמו שמאי מיומן. אני בוחנת חזרה ואומרת לעצמי "היא בטח הגזברית לענייני צדקה", והיא כמו עונה למחשבות שלי כשמושיבה אותי להמתין ליד שולחן האורחים הענק "רוצה לשתות משהו? זה כלול במחיר".

כשנכנסתי הספקתי להציץ רק לרגע למטבח, זירת העשייה של הרבנית. אישה מבוגרת ונמוכת קומה, במעיל כחול עמוק ובלוי. היא הולכת ושבה מן היושבת בכיסא הפלסטיק, עם סיר וכף ועופרת, על כירת הגז שמולה סיר שגילו לפחות כגילי, "שמך" היא חוזרת ואומרת.

אני מחכה.

לידי כבר ממתינות שתי נשים, מדברות חילונית בלחש, הן לא כאן בפעם הראשונה. אני בוחנת את השעון הגדול שעל הקיר, את הבצל החצוי שבין ספרי התורה, את התמונה של מי שלפי הבנתי הוא "הבן איש חי".

השעון על הקיר סופר דקה אחרי דקה, דוברות החילונית קמות ושבות אל הטקס שבמטבח, כמעט חצי שעה שאני ישובה שקטה ליד ידידתי הגזברית כשנכנסת הרבנית אל החדר. היא מסתכלת עליי ואני קמה, "תבואי", אומרת לי. "שבי" אומרת לי.

"מה שמך ושם אמך" שואלת כשאני מתמקמת בעצמי בכסא תוצרת כתר, "אוריה בת אלגרה". היא שואלת לשמי, שוב, אני עונה, שוב, והיא סורקת אותי וניגשת אל התהילים.

"את בזוגיות?" שואלת תוך כדי שמתחילה להעביר עופרת רתוחה מן הסיר העתיק אל סיר מתכת חדש. "לא" אני משיבה בקצרה. אל הסיר, אליי. הייתה? "הייתה". "ולמה את פוחדת עכשיו?" הרבנית שואלת כשהיא מפנה לי את הגב.

אני מתלבטת אם להתוודות "כי אני עוד שעה אכתוב עלייך לכאורה כתבה" ובמקום זאת אני משיבה בהרמת גבה. "זה לא מה שהיא שואלת" אני מודה בפני עצמי, אל תהיי ילדה.

שוב מעבירה מהכף עוד חומר כסוף אל הסיר מעל לראשי בתנועה ברורה ופשוטה. "שמך ושם אמך", חוזרת על הכירה. ואז היא עוצרת. מסתובבת ומסתכלת אליי, הפעם שואלת בקול שקט יותר "יש כעס?", וסימן השאלה כמו ממוקם בסוף המשפט רק כדי לרכך את האמירה- שכן היא לא באמת שואלת, היא מציגה ידיעה. אני עונה בגיחוח קל בתוך המסכה, "יש" והיא משיבה בלשון רבים כמו שמדברים 'אצלהם': "למה את כועסת אבל? את רצית לדבר איתם, זה הם שלא רצו להקשיב". ואני יודעת שהיא יודעת שאני יודעת שהיא יודעת. מכשפה מזהה מכשפה.

ואני ממשיכה לשבת שם, במטבח קטן מצופה אלומיניום ואדי עופרת. מתישהו כיסתה מגבת את הראש שלי, והוא כבוש במחשבות על מה יאמרו לי חברים על ההרפתקאה, עונה ב"כן" ו"לא" לגב של אישה מבוגרת שמידי פעם מוסיפה "וואי וואי" ועוד שאלה קצרה.

לבסוף היא שואלת אם אני שומרת שבת, "צפוי" אני חושבת לעצמי וכמעט ולובשת שוב את מעיל הציניות שהסרתי מעליי בכניסה. "לא" אני עונה – והיא קוראת לאשה שאחראית על הגזברות, מסתבר שהיא גם האחראית לחתנים, מסתבר שקוראים לה ציפורה- "יש לך חתן בשבילה?"- "אבל אני לא שומרת שבת או מחפשת חתן" אני מדגישה בחיוך חילוני ליברלי גאה "אני באתי כי אמרו שאת מסירה עין הרע".

הרבנית מוליכה אותי אל שולחן האבחנות ועכשיו היא כבר מסבירה "שאלתי על השבת כדי לתת משימה, אבל עזבי את השבת" היא ניפנת להוציא דפים מודפסים מהמגירות המשרדיות בפינה. "תקראי את זה, במשך 40 ימים, לפני השקיעה" היא גם מגדילה לעשות וכותבת על כל דף את המינון, מרשם מדויק עבורי ממכשפה, ואז עונה לי במבט צלול על שלוש שאלות שלא שאלתי : "אין עין הרע. את יודעת מה את רוצה, תחזרי לכאן עם בשורה

את מבינה? " ואני מבינה.

אני נכנסת חזרה לחדר ההמתנה, מובכת. חשופה. מוציאה מאה שקלים בשטרות ומטבעות ומניחה על השולחן הארוך ( 'אתן מקבלות ביט? לא הא..") אחרי כדקה נכנסת אחריי הרבנית, לא רגועה יחסית למישהי שכרגע הוציאה ממני כספים בתמורה לכשפים ובכך סיימה את מלאכתה. היא הופכת את אחד הדפים עם הברכות שמסרה לידי, כותבת את מספר הטלפון של ציפורה הגזברית חברתי הטובה- "תחזרי אליי. אני מצפה"